לוח אירועים
אהרון שריף
אבא-סבא, אהרון יהושע שריף, נולד בחודש מאי 1941 בתל יוסף. בן יחיד להוריו, דוד ומרים שויריף, שהיגרו לפלסטינה שנים אחדות קודם לכן, מרוסיה ומבלרוס. בשנותיו הראשונות נדדה המשפחה הקטנה בין תל יוסף, מסדה וקריית חיים. בהיותו בן חמש נסעה אמו לארה"ב לסעוד את הוריה, ואהרון נשאר עם אביו בקריית חיים. הפירוד בין בני המשפחה נמשך כשנה, שאז הצטרפו דוד ואהרון למרים בברוקלין, ניו יורק. לאחר מעברים תכופים בין בתים ובתי ספר השתקעה המשפחה בוושינגטון די סי, וההורים פתחו חנות מכולת. המשפחה לא היתה דתית אך אהרון למד בבי"ס דתי. הוא נהג לספר לנו על שבת בה פרצה שריפה בבית הכנסת אליו הלך עם סבו כילד, ואיך הסבא הסתיר אותו תחת טליתו כדי לסיים את התפילה, לפני שברחו מהאש.
בשנות נעוריו למד אהרון בישיבה תיכונית, וייתכן ששם החלו להתפתח יחסיו המורכבים עם אלוהים – דיאלוג אותו המשיכו לנהל עד סוף ימיו. בהדרגה התקרב לתנועת הנוער "הבונים", ובשנת 1959, בגיל 18, יצא לוורקשופ, תוכנית הכשרה בת שנה בישראל, והגיע לכאן, לגשר הזיו. שנה זו חוללה מהפך בחייו ולמעשה קבעה את מסלולם מכאן ואילך.
אהרון חזר לניו יורק והחל לעבוד בתנועת הבונים, קודם כמדריך ואחר כך כמזכיר הבונים צפון אמריקה. המפגש בינו לבין אייריס, המזכירה היפה של התנועה, הפך לקשר אהבה ונישואין שנמשך 54 שנה. בשנת 1963 בני הזוג התחתנו, ותמיד סיפרו על ירח הדבש הקצרצר שלהם במחנה הבונים באפסטייט ניו יורק, אליו נסעו בלילה מושלג ברכב הישן של נתן גרשוני, בלי צמיגי שלג.
אילן נולד בניו יורק בשנת 1965, כשאהרון ואייריס כבר קיבלו החלטה לעלות לישראל. בהמשך אותה שנה, יחד עם חברים נוספים מהבונים, הגיעו שלושתם באונייה לנמל חיפה, ומשם ישר לגשר הזיו, הקיבוץ בו השקיע אהרון כל כך הרבה ממרצו ומאהבתו. אהרון החל לעבוד באבוקדו, ולאורך השנים ריכז את הענף, ניהל את מפעל פוליזיו, עבד כמחנך בתיכון, כמזכיר תנועת הבונים העולמית, כמנהל חשבונות ועוד. הוא מילא תפקידים רבים, ביניהם מזכיר הקיבוץ וגזבר, והיה פעיל בוועדות שונות.
איתן נולד ב-1968, שנתיים אחריו נולד אמיר, ואדר הצטרף בשנת 1972. אהרון היה אבא מסור, מחבק, מכוון, מעיף עפיפונים. לקראת טקסי הבר-מצווה של הבנים הכין מחזורי תפילה ששילבו תפילות מהמחזור המסורתי עם טקסטים חדשים שביטאו את השקפת עולמו החופשית, הסוציאליסטית וההומניסטית.
הוריו של אהרון, שחזרו לארץ שנה אחריו, עברו לחיות בקיבוץ בראשית שנות ה-80. אהרון טיפל בהם במסירות במשך שנים רבות, עד מותם.
הבנים גדלו ופרחו מהקן, התרחקו והתקרבו, נולדו נכדות ונכדים. אהרון יכול היה עתה להתפנות לעיסוקים נוספים – הוא למד ראיית חשבון, כתב שירים, התנדב בליווי כלכלי למשפחות במסגרת עמותת "פעמונים", היה פעיל בארגוני שלום וסביבה, והסיע בהתנדבות חולים פלסטינים מהמחסומים לבתי החולים, במסגרת עמותת "בדרך להחלמה".
הקיבוץ שינה פניו באורח דרמטי ולאהרון היה חלק נכבד בעיצוב דמותו הנוכחית, כלכלית וחברתית. בשנים האחרונות הוא דחף והקים את גלריית המכבסה: הגלריה היתה עבורו ביטוי לחזון של קהילתיות, סולידריות חברתית ושימור מורשת הקיבוץ לדורות הבאים.
אך מעבר לעיסוקיו הרבים, היתה ונותרה המשפחה. מחובר לעבר, אהרון ראה עצמו כחוליה בשרשרת הדורות ממנה בא, וכמוסר את המקל הלאה. המשפחה שהקימו אהרון ואייריס היתה עבורו גם עוגן וגם מפרשים, נמל הבית להפליג ממנו ולשוב אליו. השבט, המונה מלבדם את ארבעת הבנים, הכלות, 12 הנכדות והנכדים, היום מגיל 22 ועד גיל שמונה חודשים, היווה עבורו מקור עוצמה וגאווה. קבלות השבת המשפחתיות, טקסי ההבדלה, החגים ובעיקר סדר פסח, את כולם עיצב בדמותו, לש ביצירתיות את הישן עם החדש לכלל מסורת משפחתית ייחודית.
בשנים האחרונות חלה החמרה הדרגתית במצב הנשימה של אהרון. לפני כחודש הוא אושפז לסדרת בדיקות ואובחן סרטן ריאות. מצבו הידרדר במהירות, ולפני 10 ימים הוא הורדם והונשם. אבל אהרון, שביטא בנחישות את משאלתו למות ללא הארכת חיים מלאכותית, עוד התעורר לכמה ימים. בכך, בנדיבותו האופיינית, הוא נתן לנו מתנה עצומה, את האפשרות להיפרד ממנו: לקבל ממנו את אהבתו ואת ברכתו להמשך הדרך, לשחרר אותו למסעו ולומר לו את אהבתנו הגדולה.
אהרון נפטר ביום שישי בבוקר, מוקף בבני ובנות משפחתו, עטוף באהבה ובהודיה.
יהי זכרו ברוך.
הקדיש שנאמר ביום ההלויה
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ בֶּן הָאָדָם עַל שֶׁיָּדַע כִּי מִן הֶעָפָר הוּא וְאֶל הֶעָפָר יָשׁוּב, וְעַל אַף זֹאת בָּחַר בַּחַיִּים וְשָׂמַח, וְיצר, וְרָגַשׁ, וְאָהַב.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח בֶּן הָאָדָם אֲשֶׁר מִן הַחֹמֶר בָּא וְאֶל הַחֹמֶר שָׁב, וְעַל אַף שֶׁיּוֹדֵעַ הוּא כִּי סְפוּרִים יָמָיו עַל הָאֲדָמָה, הָיָה חַי, תְּאֵב דַּעַת וְשִׂמְחָה, צוֹחֵק וְדוֹמֵעַ, עקשן וּמַרְגִּיז, אוֹהֵב וְאָהוּב עַל כִּי אָדָם הוּא.
יִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם הָאָדָם עַל כִּי יָדַע שֶׁעָמֹק הַבּוֹר הוּא וְרָחָב וְלֹא יִמְתְּקוּ לוֹ שָׁם הָרְגָבִים. עַל כִּי יָדַע שֶׁאולי אֵין בִּפְנֵי מִי לָתֵת אֶת הַדִּין, וְעַל אַף זֹאת דָּבַק בַּחַיִּים, וְלָחַם עֲלֵיהֶם בְּפִכָּחוֹן, בְּאֹמֶץ, בִּגְבוּרָה, וּלְלֹא מוֹרָא.
יִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר בֶּן הָאָדָם עַל כִּי יָדַע כִּי רַק בּוֹ מְצוּיָה מִדַּת הָרַחֲמִים ואהבה ללא מידה. עַל כִּי קיוָּה, הֶאֱמִין, וְשָׁאַף לָהביא שָׁלוֹם עַל הָאָרֶץ בְּיוֹדְעוֹ שֶׁרַק עָלָיו וְעַל שֶׁכְּמוֹתוֹ מוּטֶלֶת מִצְוָה זוֹ וְאֵין אַחֵר זוּלָתָם שֶׁיָּשִׂימוּ שָׁלוֹם עַל הָאָרֶץ וְעַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ.
עַל כָּל אֵלֶּה יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ, יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח, יִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר, וְיִתְעַלֶּה הָאָדָם, אהרון בן מרים ודוד לְעוֹלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא. וְאָנוּ כָּאן, הַנּוֹתָרִים, לוּ נִמְצָא — בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב — מָעוֹן לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת הַזִּכָּרוֹן. לוּ נִמְצָא מְנוּחָה נְכוֹנָה— גם לַגַּעְגּוּעַ.
ראיון עם אהרון ששודר בערוץ 10
תמונות:
מחילה
